תעודת הזהות שלי

יוליה היקרה
בבית הספר התחלנו לעבוד על עבודת השורשים. התבקשנו לספר על עצמנו, ולדעתי אין דרך טובה יותר מאשר בכתב. ובטח שאין דרך טובה יותר מאשר לכתוב למישהו שרוצים באמת לספר לו. ובכל מקרה, למרות שלעולם לא הכרנו .ולעולם לא נכיר- הרגשתי מין דחף לכתוב לך יוליה

אני רוצה לספר לך שבגלל שאני מוגדרת כנוצרייה, כמישהי שהיא לא יהודייה, זה משפיע על היחס של אנשים אליי.
קורה לי שאנשים מתחילים לדבר איתי אבל מפסיקים כשמספרים להם שאני לא יהודייה מאמינה. שאני לא יושבת לקידוש, שאני לא מתפללת, שאני לא מתעסקת בתפילין ושלא עשיתי בת מצווה. ואת יודעת, יוליה, זה לא מפריע לי. אני חושבת שאנשים יקבלו אותי כמו שאני, איפה אני אתחתן או אקבר לא באמת משנה.
אמא חושבת ככה גם. היא אומרת לי שהדבר היחידי שבאמת מבדיל אותי מיהודי שהדת אינה לוקחת חלק שגרתי ביום-יום שלו, זה שאיני יכולה להתחתן בארץ או להיקבר בה. היא אומרת שהיא לא התגיירה כי היא לא רוצה לבזבז שבע שנים מהחיים שלה בשביל 'שטויות'. היא ואבא התחתנו בקפריסין אבל עשו את הטקס פה, בארץ.

לגבי העבודת שורשים, אני נהנית להסתכל על השורשים של המשפחה שלנו. כשהתחלנו לעשות את העבודה ועבדנו על העץ המשפחתי, הבנתי באמת בפעם הראשונה שאנחנו לא מהארץ בכלל! צ'נוביץ, כפר ליפנו, מוסקבה..
אני רוצה שתדעי גם שאני לא היחידה במשפחה שקרויה על שם של אדם במשפחה שלנו. בצד שלך אוהבים מאוד לשחזר שמות. הבת של אח של סבתא נקראת גם יוליה. האמת שמשפחה שלנו השמות תופסים חלק די משמעותי.
השמות שלי ושל אחי לא רק קשורים לאנשים חשובים ומשמעותיים במשפחתנו, אלא גם מורכבים מהאותיות בשמות ההורים שלנו. לאה וירון- יולי ואורי.

אם כבר מדברים על המשפחה..
נכון שההורים תמיד מדברים אנגלית כשהם לא רוצים שנבין מה הם אומרים?
אצלי זאת לא הייתה אנגלית, אלא רוסית. תמיד הבנתי שפות מהר, והשפה האנגלית הייתה השפה הראשונה שלמדתי שהיא לא עברית. התלהבתי מאוד ללמודה ולכסות מהר כל פיסת ידע שלא ידעתי להגות או לכתוב.
ההורים לא יכלו לדבר אנגלית לידי, כי הבנתי הכל.
מהר מאוד אמא עברה לרוסית. התחלתי ללמוד כמה מילים אבל בית הספר התחיל במסגרת למידה אחרת של ערבית, והתקשתי להדביק את הקצב עם למידת הרוסית- אז הפסקתי. במקום רוסית אני יודעת קצת צרפתית, אבל אני מצטערת שלא המשכתי ללמוד רוסית בכל מקרה. זאת שפה שהולכת ונעלמת במשפחה, ואני בטוחה שאני אעשה מאמצים ללמוד אותה בקרוב.

אני רוצה לספר לך גם על מה שאני אוהבת לעשות.
אני תמיד אהבתי חיות, ואפילו יותר לרכב. למשפחה שלנו, גם מצד אמא וגם מצד אבא, יש חיבור לענף הזה. סבתא שלי, טניה, הייתה אלופת ברית המועצות בקפיצות ראווה. היא מעודדת אותי להמשיך, והיא ואימא רבות על זה המון. גם אמא הייתה רוכבת.
מצד אבא, אח של סבתא נפטר בגלל סוסים.
קראו לו אורי והוא עסק ברכיבה גם בצבא; אני חושבת. אני יודעת שקרה שהסוסה נבהלה ממשהו, נכנסה בתיל ונפלה עליו. אני יודעת שהוא היה אדם חשוב בצבא.
אגב, גם שם המשפחה של אבא, רייטר, אומר באסטרו-הונגריה "פרשים".
עם כל מה שקרה לאורי אני לא יכולה להפסיק לרכב. יש בזה משהו מעודד ומרגיע. אני הכי אהבתי את שיעורי הקפיצות, עד שנפלתי לא מזמן ואני קצת מפחדת. אני בטוחה שאני אתגבר על זה, אבל אני מאוד מאוכזבת מהפחד הזה. שיעורי הקפיצות היו הדבר האהוב עלי.

אני חושבת שכאן, אחרי שדיברתי איתך על הדת שלי, על השם שלי, על המשפחה שלי ועל מה שאני אוהבת לעשות אני אפסיק לכתוב. עצוב לי שאת לא יכולה לקרוא את המכתב הזה באמת.

ממני, יוליה