REITER'S FAMILY 

ראיונות עם משפחה רחוקה: ראיון עם סבתא

נכנסתי אל הבית של סבתא, הורדתי נעליים ולאחר שאמרו שלום יפה וסבתא הכינה לעצמה כוס תה, התיישבנו לדבר. 
"סבתא, למה קוראים לך דרורה?" פתחתי את הראיון.
"אז.. שאלתי את אמא למה קוראים לי דרורה, והיא אמרה לי שהיות שנולדתי בחג פסח, שהוא חג החופש והדרור, אז דרור, היא קראה לי דרורה.. אף פעם לא אהבתי את השם. ה"רה" בסוף של השם עשה לי לא טוב, אפשר לפרש את זה איך שאת רוצה, אבל לי זה תמיד היה נשמע "רע", לא טוב. אולי בגלל שאני קצת פסימית, לא יודעת. אבל בכל אופן, החלפתי שמות כמה פעמים בחיים שלי. אני זוכרת שהייתי בעיינות, בכיתה חמישית, אז קראתי לעצמי דוריק פתאום. ועכשיו למשל באינטרנט, זה דידי, וחשבתי ממש להעביר את זה בראסמי."
"מה זה ראסמי?" שאלתי. 
"ראסמי זה ממש בתעודת זהות. לגשת למשרד הפנים ולשנות את השם לדידי, אף על פי שעשיתי חיבור בנורולוגיה- זה יוצא אותו מספר עם אותו משמעות. אין פה ממש שינוי. אבל בדרורה יש הרבה כוח של רעננות והתחדשות, בדידי אין את זה. אבל שניהם נותנים בסיכום את המספר 1, שזה אינדיבדואליות יותר, לא ללכת עם העדר, לחשוב שאתה מבין- לא כולם, זה בעצם המשמעות של השם."
"אוקיי, וידוע לך ממש המקור של השם משפחה?"
"אז ככה, אבא שלי זה הלפרסון וזה אני יודעת, מהסבא, בגלל שסבא שלו היה רב. יותר פרטים מדויקים מזה אני לא יודעת מכיוון שאבא שלי, את יודעת כבר, שהוא היה אנטי-דת והוא ברח מהמשפחה שלו שם, והוא לא שיתף אותו בפרטים איישים. הוא היה מאוד אנטי-דת ולא נתן לנו להבין את המטבע משני הצדדים. זאת אומרת, מה זו דת ומה זה להיות אנטי-דת. אני נולדתי בתור אחת שלא אוהבת ועושה הכללות לדת, וזה לא נכון. היום אני כבר חושבת אחרת. קודם כל אסור לעשות הכללות, לכל דבר יש יוצא מן הכלל וצריך לראות בן אדם לפי מה שהוא, "כל אדם באמונתו יחייה". יש כאלה ויש כאלה. 
"אמא שלי תמיד נקרא פרלמוטר והיא השאירה את השם שלה, בזמנו שזה היה מאוד לא מקובל, היא תמיד נקרא יפה פרלמוטר. לא יפה פרלמוטר-הלפרסון, רק פרלמוטר. מה עוד?" שואלת סבתא. 
"השם של ההורים, האחים והאחיות אני יודעת.." אני מנסה להמשיך הלאה. סבתא עוצרת אותי.

"אז על אורי את כבר יודעת.." אורי, אחיה. "הוא אמור לקבל עוד צל''ש. העורך של אתר הגבורה כל הזמן היה בקשר איתי, לא עם אף אחד אחר במשפחה. הוא צלצל אלי הרבה פעמים לאחרונה וביקש ממני למסור עוד פרטים, אבל תראי, יותר מהספר שאמא שלי כתבה עליו אין לי. נתתי לו את הכתובת של נטע (בתו) ואשתו. הוא צלצל אלי לאחר מכן ואמר לי שהוא יודע שאורי הוא מאלה שמגיע להם עוד צל''ש אחד על מה שהם עשו.
זהו, אמא שלי הוציאה עליו ספר. אורי היה ה-ילד, ה-אידיאל, שלהם. הוא הלך ברוח מה שהם רצו, את יודעת, ציוני. הוא היה ממש מלך הארץ, לא סתם. הוא היה יפה הבלורית והתואר, הוא היה כזה. 
"ואני.. אני הייתי טיפוס אחר לגמרי, שונה לגמרי. ועם כל זה שהורי לא היו משכילים, הם היו מאוד מקובעים. אז הייתי שונה ולא ידעתי לקבל את מה שכולם עושים, והייתי קצת גנדרנית ורציתי ללכת עם הראש שלי וזה נחשב אצלהם קצת לא בסדר-"

"אבל את מודעת היום שזה לא הופך אותך לפחות טובה?" אני מתפרצת. 
"לא, אבל הם ראו את זה כמשהו לא בסדר. היום אנחנו יודעים שכל ילד לא חייב לצאת דומה לשני ויש יוצא מן הכלל ודווקא מהם יוצא הכי טוב. אבל אז מאוד הרגשתי מופלת לרעה, תמיד היה יחס של "מה את?" וכדומה. טוב, זה אני לא יודעת אם את צריכה.."
פה נסחפנו לשיחה ארוכה על הילדות של סבתא. הטלפון מצלצל והיא קמה לענות לו.
"איפה נולדת?"
"תל אביב, מרכז תל אביב. אני לא בדיוק זוכרת את שם הרחוב אבל גדלתי פה בגורדון."
"המקום עבר שינויים גיאוגרפים או שלטוניים?" שאלתי.

"לא.. שלטוניים? ראש עיר היה מישהו אחר, זה לא היה חולדאי. היה צ'יצ' אני חושבת והיה מאיר דיזינגוף. לא זוכרת כל כך."
"איזה שפות דיברו בבית?"

"אז זהו," פותחת סבתא. "לרעתי, בגלל שהם היו ציונים הם דיברו רק עברית, ולא דיברו את הרוסית שלהם ולא יידיש. רק שהם היו רוצים 'למכור' אותי הם היו אומרים משפט אחד או שניים. הפסדתי שתי שפות. אם הם היו מדברים חופשי הייתי יודעת גם רוסית וגם יידיש, שזו שפה שבכלל חבל שהיא הולכת ונעלמת. בקיצור, הם דברו עברית צחה. הייתה להם עברית טובה מאוד, במיוחד לאבא שלי."

"במה עבדו הורייך?"
"אבא שלי היה מפקח בנייה בחברת סולל-בונה, שזה משהו לא פרטי, אלא ממשלתי. אני זוכרת את זה טוב מאוד. הוא למשל בנה.. הוא תמיד אמר על בית הקברות בחולון, "הנה, זאת עיר שאני בניתי". אני חושבת שכבר היום בית הקברות סגור, הרי יש שם המון אנשים. 
"אמא שלי הייתה מפקחת על אחיות בתי ספר.. היו אז אחיות בבית הספר. היא הייתה גם כן אחת מהן, והיא עבדה גם קצת בקייטנות אבל היא הכי אהבה להופיע. זהו, השואו היה נורא חשוב אצלה. אני מאוד לא אהבתי את זה. חוץ מזה, היא כתבה גם שירים בחוברת האחות, הייתה חוברת שנקראה "אחות". היא כתבה שם שירים, הייתה לה שפה טובה ויפה. בנוסף, היא הוציאה ספר על אחי, ספר דק כזה."
"כיצד התגלגלו הורייך לגור בעיר הולדתך?"
"אני לא יודעת, הכל קטעי סיפורים. אני יודעת שאבא שלי הלך הרבה ולקח איתו את אחיו, תמיד הם דיברו ביניהם על למה הם לא הצליחו לקחת את בינימיין הצעיר, למה הם השאירו אותו מאחור. כאילו היו להם רגשי אשמה. תמיד זה רבץ להם על המצפון כי כל השאר נספו בשואה."
"איך נראה הבית בו גדלת, את זוכרת?"
"היה מאוד צנוע. היו 2 וחצי חדרים, מאוד צנועים. ההורים שלי לא ישנו אז ביחד, שזה לא היה מאוד מקובל, מסיבות של נוחיות. היחסים ביניהם אז לא בידיוק ידעתי, אבל אני חושבת שזה נכון גם להיום- כשאתה עובר גיל מסוים אתה רוצה לקרוא ספר בשעה מסוימת, האחר רוצה לסגור אורות בשעה מסוימת, למה צריך את כל הדבר הזה?
"בכל מקרה, אני ישנתי באיזה חדר, מעלי הייתה שידה. אבא שלי דאג לקנות לי את כל אגדות ישראל, זה כמו אינציקלופדיה כזו. הדבר היחידי שכן קיבלתי ממנו, מבחינה של יחס, זה היה שהוא היה מקריא לי כל ערב סיפור מאגדות ישראל, זה גם על התורה, כן? אבל זה הכל אגדות, בצורה של סיפורים. דברים שיכולתי לחלום עליהם בלילה, זה מאוד העשיר אותי."
"ספרי על חוויה מיוחדת בחייך שקשורה לבית ילדותך.."
"אה אוקי," סבתא מחייכת. "הייתה לנו כניסה ארוכה, אני לא יודעת עם זה ילדותי, אולי נעורתי. אז היה שם עץ, מאוד רחב, עם שורשים, גזע עבה כזה.. היה ישר בכניסה, מלא ענפים.. ובתור ילדים צעירים תמיד אהבנו להישען עליו, גם אני וחברות, לדבר שם ולרכל. ואז, כשדני הציע לי חברות, זה היה העץ שלנו. שם היינו עומדים.. מתנשקים, " קורצת לי. "ההורים כמובן מאוד שמרו עלי, אבל גם היו מאוד פתוחים. מהיות אמי אחות היא מאוד הסבירה על הנושא הזה. את זה היא כן העבירה לי. אני מאוד שמרתי על עצמי בגלל זה, גם לא רציתי לרוץ עם דני, אהבתי לקחת הכל לאט. 
אני זוכרת שדני היה.. דני היה מין ג'יימס דין."
שתינו פתחנו את האינטרנט והסתכלנו על תמונות של ג'יימס דין. השוונו אותו לסבא וצחקנו. 
"בכל מקרה, ההורים שלי תפסו אותי ואת דני ליד העץ הרבה מאוד פעמים. אבא שלי היה עובר ומוריד את הכובע, לא מסתכל. יום אחד קמתי ופתאום אין עץ. לא צריך שהשכנים ידברו. גזמו את העץ. שאלתי אותו והוא הוסיף להגיד שזו כנראה העירייה. העץ היה בכניסה שלנו, לא של אף שכן אחר. הוא גזם את זה, שלא יראו שהבת שלו מתנשקת."
"איזה מאכלים נהגתם לאכול?" שאלתי. 
"אבא שלי היה מבשל, לא אמא. אני לא יודעת מה אני הייתי אוכלת, אבל מה שהוא אכל אני זוכרת. היה לו אוכל קבוע והוא לא זז ממנו, לא ימינה ולא שמאלה. היה חתיכת עוף עם שועית לבנה. זה מה שהוא היה אוהב. הוא היה חותך גם סלט, אבל גדול כזה, עם חתיכות עבות. וזה מה שהוא היה עושה, אני זוכרת שהוא היה אומר "יפה! יש אוכל!", כאילו, תקראי לילדה או מה-שהוא כזה. זה היה צהריים. 
אני זוכרת שתפסתי את אמא שלי כמה פעמים.. תראי, אמצעים לא היו, בוא נגיד ככה, וכשהביאו רק אפרסקים לתל אביב.. וואו, זה היה משהו. בתור אמא, כשהיו לי כאלו דברים הייתי קודם נותנת לילדים ואז אוכלת. אז אני זוכרת שתפסתי את אמא שלי אוכלת אפרסקים, ולא הייתי יודעת בכלל שיש דבר כזה בבית. היא הייתה אוכלת בהחבא, לא נותנת.. ועוד כל מני דברים כאלה, שתפסתי אותה, לא פעם ולא פעמיים, אוכלת ולא נותנת. בתור ילד זה כואב, זאת אומרת, "מה, למה, את עושה דברים בהגנב? למה?". היה לנו בית חסכני מאוד."
"איזה חגים את זוכרת?"
"אין לי את זה. אבא שלי תמיד אמר, "יום הולדת? מה, צריך לחגוג את זה שנולדת?" לא חגגו לי ימי הולדת. זה היה מין.. "את הרי פנצ'ר ממילא, לא צריך לחגוג את זה שנולדת". ימי הולדת אני לא זוכרת.. חגים אני לא זוכרת.. צום אני זוכרת שהגיפו את התריסים ולהפך, אכלו הרבה. כאילו בכוונה. תמיד היה להורים שלי הסבר למה לא לחגוג את זה. הם היו אומרים לי תמיד, "למה אני צריך להיענש? אני לא חאטתי, הוא חטא, הוא עשה שואה"."
"לאורי כן עשו ימי הולדת?" שאלתי בהיסוס. 

"לא. לא חושבת. לו זה לא הפריע כלכך אני חושבת, לי מאוד."
"אוקי, האם למדת בבית ספר?"

"בטח! למדתי בבית ספר י.ד גורדון. זה היה בית ספר של פועלים. לכל בני הפועלים.. היה בית ספר מאוד נחשב. היו שם אנשי הארץ, אנשי האדמה. הבית ספר היה מאוד רחוק ממני, הייתי הולכת ברגל, ילדה."
"איפה בילית אחרי הצהריים?"
"קודם כל הייתי חוזרת הביתה. אף אחד לא בבית, אז ברב המקרים הייתי הולכת לנילי. אמא שלה הייתה בבית, והריחות של הבישול.. היא הייתה מבשלת.. שם היה הבית השני שלי. אצלה זה היה הכל."
"היית חברה בתנועת נוער?"
"כן, בנוער העובד. היינו עושים המון, כמעט כל מה שאתם עושים היום. הייתי שם רק בילדות, שהגעתי לגילאים שלכם, הלכתי לסלוני.. זה היה עם התחתוניות האלו, המסיבות תה. זה היה נהדר. הכל מעומלן, לא רואים כלום! עם הנעלי שפיץ, העקב המסמרי הזה, כמו באסקימו-לימון! כל הריקודים.. היינו אני ודני, אל תשאלי. תקופה נהדרת, מאוד אהבתי את הקטעים האלו. הוא היה עושה ככה, ואני הייתי מכניסה לו באבי אביו."
אני וסבתא פורצות בצחוק. 
"אף פעם לא שתקתי לו."
"איפה פגשת את סבא?" שאלתי.
"ממולי בגורדון, הייתה ילדה בשם שרה. שרה וויס. אני מאוד נחשבתי אז.. הייתי בעיינות. היא באה אלי, "אני עושה מסיבה היום. אבל אני כבר אומרת לך, יש שם מישהו, אל תשימי עליו עין." כאילו, הוא שלי. אמרתי לה שמה פתאום, מילה שלי זה משהו. אני באמת לא נכנסת בין בנות לבנים, אני? לא. עלינו אליה הביתה, הייתה מסיבה, ופתאום אני רואה אותו מרחוק. עומד שם, גבוה, חתיך, אל תשאלי. עם הבלורית, השרוולים המופשלים- ג'יימס דין. הוא הזמין אותי לרקוד ואחרי זה, תמיד יש הסדר שהבנים מלווים את הבנות הביתה. ככה כולם. אני הייתי הראשונה. אחרי שהגיעו אלי הביתה, הוא נעמד שם. שרה שאלה אותו, "תגיד, אתה בא?" וכשהוא סירב לה היא עשתה פרצוף והלכה. הוא חיכה שם ואמר לי, "אני רוצה להציע לך חברות." ככה היו אומרים פעם. אבל אני לא כל כך ככה מהר.. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב. הוא אמר לי, "אין לחשוב. או עכשיו או אף פעם לא". מאוד מצא חן בעיני התשובה שלו אז אמרתי כן. זאת הייתה הפעם הראשונה שבגדתי בחברה.. היא לא היתה חברה כל כך, יותר שכנה, אבל לא עושים דבר כזה, זה לא יפה. את יודעת כמה שנים היא לא דיברה איתי?"
סבא נכנס הביתה, עייף מהעבודה. חיבק אותי ואת סבתא והלך לחדר לישון. צעקתי לו "ג'יימס דין" וצחקנו. לאחר מכן נסחפנו לשיחה ארוכה שלא מצאתי לנכון להכניסה לראיון. 
"ספרי על אירועים היסטורים.. תספרי לי על אורי, בבקשה."
"אני הייתי אז קטנה.. מאוד  השפיע עלי. אורי הביא מוקש אחד הביתה, אני הייתי תמיד מנגבת אותו, מנקה אותו מהאבק. יש לי גם מכתב אחד שהוא כתב לי, שאני לא יכולה לפתוח אותו.. הוא שאל אותי בו "למה את לא כותבת לי? אפשר לחשוב שיש לך מליון אחים". את המשפט הזה לא אשכח לעולם. אחרי זה רק חשבתי על זה, למה, איפה היה הראש שלי באותו זמן? למה? זה מאוד השפיע עלי המוות שלו.. הוא היה מלא ברגשות אשם.. הרי למה הוא ולא אני? אותי בכל זאת לא רצו, ולקחו להם את הדבר שהם הכי רצו.. הוא היה משהו. בעייני הוא היה גם משהו."
"את גם משהו!" אני מתפרצת. 
"לא, אבל זה היה אז. אז חשבתי שאני לא שווה כלום. היה לי ערך עצמי מאוד נמוך. זה שהיה לי פה גדול, והיה לי פה גדול, זה לא שייך אחד לשני. להחזיר תמיד החזרתי, לא נשארתי חייבת. אבל ההרגשה העצמית שלי.. היו לי המון רגשי אשמה.. יחד עם זאת, היו לי המון געגועים אליו.. אני אומרת לך, ככל שהשנים עוברות יותר ככה אני יותר חושבת מה היה קורה אם הוא היה נשאר חי. הייתה לי עוד משפחה, כמו שאני רוצה, כמו שאני אוהבת. היה לי עוד איזה מקום.. כי אין לי. נורא חסר לי אח או מישהו קרוב. כל יום זיכרון אני תמיד מאבדת את הצפון.. כל מה שעברתי בילדות.. הזכרונות האלו. יש לי תמונה אחת שלו, על הגג. רואים אותו יושב, רואים שהוא גדול יותר ממני ואני ככה ילדה קטנה מחזיקה בובה, פצפונת. אז זהו.. תשמעי, הוא מאוד חסר לי, משנה לשנה יותר, ומאוד חבל לי עליו.." 
"אורי השתתף באיזו מלחמה?"
"מלחמת קדש." היא עונה. "דרך הפעולה שלו הצלחנו לכבוש את אל-עריש. הוא אפשר את הצלחת הפעולה."
"יחסי השכנות דיברנו.."
"כן, אבל היה לי עוד זוג שכנים. תמיד אהבה לאפר אותי. כל אירוע הייתי רצה אליה, "תשימי לי כחול בעיינים". אצלי בבית איפור היה נחשב משהו נורא. הייתי חוזרת אליה גם שתוריד לי את זה לפני שנכנסתי הביתה."
"האם יש אירועים חשובים בחיי המדינה שהשפיעו עליך או שהיית שותפה להם?"
"חיי המדינה..?
אני חושבת שאני בכלל מאוד הייתי דעתנית, וגם אם לא השתתפתי בהפגנות תמיד הבעתי את דעתי בכל פגישה חברתית, על מה שאני חושבת. למשל, עכשיו, על בחירת הנשיא."
נסחפנו לעוד שיחה על פוליטיקה, שמעון פרס וביבי. 
"אוקי סבתא, אז אני עוצרת את ההקלטה."
סיימנו את הראיון בחיוך והלכנו לאכול. 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כ

 

"

 

 

"